ממלכת האל (חלק 3)

עד כה, במסגרת סדרה זו, בחנו את הדרכים בהן ישו הוא בעל חשיבות מרכזית עבור ממלכת האל ובאיזו אופן היא נוכחת כיום. בחלק זה נראה כיצד הדבר הופך למקור של תקווה גדולה עבור המאמינים.

בואו נסתכל על דבריו המעודדים של פול ברומאים:
כי אני משוכנע שזמן הסבל הזה אינו מכביד על התהילה המתגלה בנו. [...] הבריאה כפופה לחוסר-עליונות - ללא רצונה, אלא באמצעות מי שהכפיף אותה - אלא לתקווה; כי גם הבריאה תשוחרר משעבוד הקביעות לחופש המפואר של ילדי האל. [...] כי אנחנו ניצלים, אבל בתקווה. אך התקווה שנראית אינה תקווה; כי איך אתה יכול לקוות למה שאתה רואה? אך כאשר אנו מקווים למה שאיננו רואים, אנו מחכים לו בסבלנות (רום 8:18; 20-21; 24-25).

במקום אחר כתב ג'ון את הדברים הבאים:
יקרים, אנחנו כבר ילדי אלוהים, אך טרם התגלה מה נהיה. אבל אנו יודעים שכאשר זה יתגלה, נהיה כמו זה; כי נראה אותו כמו שהוא. וכל מי שיש בו תקווה כזו מטהר את עצמו כמו שהוא טהור (1 ג'ון 3, 2-3).

המסר הנוגע למלכות האל הוא מטבעו מסר של תקווה; הן מבחינת עצמנו והן מבחינת בריאת האל כולה. למרבה המזל, הכאב, הסבל והאימה שאנחנו עוברים בזמן הרע הנוכחי הנוכחי יגיעו לסיומם. לרוע אין עתיד בממלכת האל (התגלות כא: ד). ישוע המשיח עצמו לא עומד רק על המילה הראשונה, אלא גם על האחרונה. או כמו שאנו אומרים באופן דיבור: יש לו את המילה האחרונה. אז אנחנו לא צריכים לדאוג איך הכל יסתיים. אנחנו יודעים את זה. אנחנו יכולים לבנות על זה. אלוהים ישים הכל, וכל אלה שמוכנים לקבל את המתנה בענווה יידעו ויחוו אותה יום אחד. כמו שאנחנו אומרים, הכל עטוף. השמיים החדשים והארץ החדשה יבואו עם ישוע המשיח כיוצרם, אדונם ומושיעם. המטרות המקוריות של אלוהים יושגו. תפארתו תמלא את כל העולם באורו, חייו, אהבתו וטובתו המושלמת.

ונצדיק אותנו או שנמצא שאנחנו צודקים ולא ניקח אותנו לשוטים על שבנו על התקווה ההיא וחיינו בהתאם. אנו יכולים כבר להפיק תועלת חלקית מכך בכך שנחיה את חיינו בתקווה לניצחון המשיח על כל הרע ובכוחו להיות מסוגל לעשות הכל מחדש. כאשר אנו פועלים מתוך תקווה לבואה הבלתי מעורערת של מלכות האל במלואה, הדבר משפיע על חיי היומיום שלנו, על האתוס האישי שלנו, כמו גם על האתוס החברתי שלנו. זה משפיע על האופן שבו אנו מתמודדים עם מצוקה, פיתוי, סבל ואף רדיפה בגלל תקוותנו באלוהים החי. תקוותנו תעודד אותנו לסחוב אחרים, כדי שגם הם ייהנו מהתקווה שלא תחזור אלינו, אלא אל עבודתו של אלוהים. אז הבשורה של ישוע אינה רק מסר המכריז עליו, אלא גילוי של מי הוא ומה שהשיג וכי אנו יכולים לקוות להשלמת שלטונו, ממלכתו, למימוש גורלו הסופיים. התייחסות לחזרתו הבלתי מעורערת של ישוע ולהשלמת ממלכתו שייכת לבשורה מלאה.

תקווה, אך אין יכולת לחיזוי

עם זאת, תקווה כזו לממלכת אלוהים הקרובה איננה מרמזת שנוכל לחזות את הדרך לסוף בטוח ומושלם. באופן בלתי צפוי במידה רבה כיצד אלוהים ישפיע על סוף העולם הזה. הסיבה לכך היא שחוכמתו של הקב"ה חורגת הרבה יותר משלנו. אם הוא בוחר לעשות משהו מתוך רחמיו הגדולים, יהיה אשר יהיה, זה לוקח בחשבון את כל זה מבחינת זמן ומרחב. איננו יכולים להבין זאת. אלוהים לא יכול היה להסביר לנו את זה גם אם הוא היה רוצה. אך נכון גם שאיננו זקוקים להסבר נוסף מעבר למה שמשתקף בדבריו ובמעשיו של ישוע המשיח. הוא נשאר זהה - אתמול, היום ולתמיד (עברים 13:8).

אלוהים עובד היום בדיוק כפי שהתגלה בטבעו של ישו. יום אחד נראה זאת במבט לאחור. כל מה שהקב"ה עושה עולה בקנה אחד עם מה שאנו שומעים ורואים בנוגע לחייו הארציים של ישוע. יום אחד נביט לאחור ונאמר: אה כן, עכשיו אני רואה שאלוהים המשולש, כשהוא עשה זה או אחר, פעל על פי דרכו שלו. מעשיו משקפים ללא ספק את כתב ידו של ישו בכל ההיבטים. הייתי צריך לדעת. הייתי צריך לנחש. יכולתי לנחש את זה. זה אופייני לחלוטין לישו; זה מוביל הכל ממוות לתחייה ועלייה למשיח.

אפילו בחייו הארציים של ישוע, מה שהיה עושה ואומר היה בלתי צפוי לאלה שעסקו בו. לתלמידים היה קשה לעמוד בקצב שלו. למרות שמותר לנו לשפוט בדיעבד, שלטונו של ישו עדיין בעיצומו, ולכן הרטרוספקטיבה שלנו אינה מאפשרת לנו לתכנן מראש (וגם אנחנו לא צריכים אותם). אבל אנו יכולים להיות בטוחים שאלוהים במהותו, כאלוהים משולש, יתאים לאופי האהבה הקדושה שלו.

יכול להיות גם טוב לציין שרוע הוא בלתי צפוי לחלוטין, גחמני ואינו פועל לפי כללים. זה לפחות באופן חלקי מה שמרכיב את זה. ולכן הניסיון שלנו, שיש לנו בעידן הארצי הזה, שמתקרב לסיומו, נושא בתכונות כאלה בדיוק, ככל שהרוע מאופיין בקיימות מסוימת. אבל אלוהים מתנגד לסכנות הכאוטיות והגחמניות של הרוע ובסופו של דבר מעמיד אותו בשירותו - כמעין עבודות כפייה, כביכול. שכן הקב"ה מתיר רק את מה שאפשר להשאיר לגאולה, מכיוון שבסופו של דבר עם יצירת שמים חדשים וארץ חדשה, בזכות כוח התחייה של ישו המתגבר על המוות, הכל יהיה כפוף לשלטונו.

תקוותנו מבוססת על טבעו של האל, על הטוב שהוא רודף אחריו, ולא על היכולת לחזות כיצד ומתי הוא יפעל. זהו הניצחון העצמי של ישו, הגאולה המבטיחה, המעניק לאלו המאמינים במלכותו העתידית של אלוהים, סבלנות, אורך רוח וקביעות, יחד עם שלום. הסוף לא קל לקבל, וגם לא בידינו. זה מוחזק עבורנו במשיח, ולכן איננו צריכים לדאוג בעידן הנוכחי הקרוב לסופו. כן, אנחנו עצובים לפעמים, אבל לא בלי תקווה. כן, לפעמים אנו סובלים, אך בתקווה הבוטחת שאלוהינו הכל יכול יפקח על הכל וששום דבר לא יקרה שאי אפשר להשאיר לגמרי לישועה. ביסודו של דבר, ניתן כבר לחוות את הגאולה בצורתו וביצירתו של ישוע המשיח. כל הדמעות יימחו (התגלות 7:17; 21, 4).

הממלכה היא מתנת האל ועבודתו

אם אנו קוראים את הברית החדשה ובמקביל לה, הברית הישנה המובילה אליה, מתברר שממלכת האל היא שלו, מתנתו והישג שלו - לא שלנו! אברהם המתין לעיר שבונה ויוצר אותה הוא אלוהים (עברים 11:10). בראש ובראשונה, זה שייך לבן האלוהים המתגלם, הנצחי. ישוע רואה אותם כממלכה שלי (יוחנן 18:36). הוא מדבר על זה כעל עבודתו, על הישגיו. הוא מביא את זה; הוא שומר את זה. כשיחזור הוא ישלים במלאכת מלאכת הגאולה שלו. איך יכול להיות אחרת כשהוא המלך ועבודתו מעניקה לממלכה את מהותה, משמעותה, מציאותה! הממלכה היא עבודתו של אלוהים ומתנתו לאנושות. מטבע הדברים ניתן לקבל מתנה בלבד. המקבל לא יכול להרוויח ולא לייצר אותו. אז מה החלק שלנו? אפילו בחירת מילים זו נראית מעט נועזת. אין לנו חלק בעצם הפיכת מלכות האל למציאות. אבל זה אכן ניתן לנו; אנו שוקלים את ממלכתו, וכעת אנו חיים בתקווה להתגשמותה, אנו חווים משהו מפירות אדנותו של ישו. עם זאת, בשום מקום בברית החדשה לא כתוב שאנחנו בונים את הממלכה, בוראים אותה או מביאים אותה. למרבה הצער, נוסח כזה נהיה יותר ויותר פופולרי בחלק ממעגלי האמונה הנוצרית. פירוש מוטעה שכזה מטעה באופן מדאיג. מלכות האל אינה מה שאנו עושים. איננו עוזרים לקב"ה לממש את מלכותו המושלמת לאט לאט. לא אנחנו, לעומת זאת, מממשים את תקוותו או מגשימים את חלומו!

אם אתה גורם לאנשים לעשות משהו למען האלוהים בכך שאתה מציע להם שהוא תלוי בנו, אזי מוטיבציה כזו בדרך כלל מותשת לאחר זמן קצר ולעיתים קרובות מובילה לשחיקה או אכזבה. אך ההיבט המזיק והמסוכן ביותר בתצוגה כזו של ישו וממלכתו הוא בכך שהוא הופך לחלוטין את יחסי ה 'איתנו. הקב"ה נתפס לפיכך כתלוי בנו. המשמעות שהוא לא יכול להיות נאמן מאיתנו מהדהדת אז בסתר. אנו הופכים לשחקנים הראשיים במימוש אידיאל האל. לאחר מכן הוא פשוט מאפשר את ממלכתו ואז עוזר לנו ככל יכולתו וככל שהמאמצים שלנו מאפשרים לממש אותה. על פי קריקטורה זו, אין ריבונות אמיתית או חסד לאלוהים. זה יכול רק להוביל לצדיקות עבודה שמעוררת גאווה או להוביל לאכזבה או אפילו לנטישה אפשרית של האמונה הנוצרית.

אסור להציג את ממלכת האל כפרויקט או כעבודת אדם, ללא קשר לאיזו מוטיבציה או שכנוע אתי עשויים לגרום למישהו לעשות זאת. גישה מוטעית כזו מעוותת את אופי יחסינו עם אלוהים ומציגה באופן שגוי את גדולת עבודתו של ישו שכבר הושלמה. כי אם אלוהים אינו יכול להיות נאמן יותר מאיתנו, אין באמת חסד גאול. אסור לנו לחזור לאיזושהי צורה של הצלה עצמית; כי אין בזה שום תקווה.

מדר. גארי דדו


PDF מלכות האלוהים (חלק 3)