מגע אלוהים

047 מגע של אלוהים

אף אחד לא נגע בי במשך חמש שנים. אף אחד. אין נפש. לא אשתי. לא הילד שלי. לא החברים שלי. איש לא נגע בי. הם ראו אותי. הם דיברו איתי, הרגשתי אהבה בקול שלהם. ראיתי דאגה בעיניה. אבל לא הרגשתי את המגע שלה. תבעתי לך מה מקובל בשבילך. לחיצת יד. חיבוק חם. טפיחה על הכתף לתפוס את תשומת לבי. נשיקה על השפתיים. לא היו רגעים כאלה בעולם שלי. איש לא נתקל בי. מה הייתי נותן אם מישהו היה דוחף אותי אם אני בקושי הצלחתי להתקדם בקהל, אם הכתף שלי נגעה אחרת. אבל זה לא קרה מאז לפני חמש שנים. איך זה יכול להיות שונה? אסור היה לי לרחוב. אפילו הרבנים התרחקו ממני. לא התקבלתי לבית הכנסת. אפילו בבית שלי לא קיבלתי.

שנה אחת, במהלך הבציר, היה לי הרושם שלא אוכל לתפוס את המגל בכוחי האחר. קצות אצבעותי נראו חסרות תחושה. תוך זמן קצר עדיין יכולתי להחזיק את המגל, אך בקושי הרגשתי את זה. בסוף שעות הפעילות העיקריות כבר לא הרגשתי כלום. היד שהחזיקה את המגל יכולה באותה מידה הייתה שייכת למישהו אחר - לא הייתה לי הרגשה בכלל. לא אמרתי שום דבר לאשתי, אבל אני יודע שהיא חשדה במשהו. איך יכול היה להיות אחרת? המשכתי את היד לחוצה על גופי כל הזמן, כמו ציפור פצועה. יום אחד אחר הצהריים טבלתי את ידי בבריכת מים כי רציתי לשטוף את הפנים. המים האדימו. האצבע שלי דיממה, אפילו די באלימות. אפילו לא ידעתי שנפגעתי. איך חתכתי את עצמי? על סכין? האם היד שלי הייתה על להב מתכת חד? סביר להניח, אבל לא הרגשתי כלום. זה גם על הבגדים שלך, אשתי לחשה חרש. היא הייתה מאחוריי. לפני שהסתכלתי עליה הסתכלתי על הכתמים האדומים בדם בגלימה. עמדתי מעל הבריכה זמן רב ובהיתי בידי. איכשהו ידעתי שחיי השתנו לנצח. האם עלי ללכת איתך לכומר? היא שאלה. לא, נאנחתי. אני הולך לבד. הסתובבתי וראיתי דמעות בעיניה. בתנו בת השלוש עמדה לידה. השתופפתי, בהיתי בפניה וליטפתי בשקט את לחיה. מה יכולתי לומר? עמדתי שם והסתכלתי שוב באשתי. היא נגעה בכתפי וביד הבריא שלי נגעתי בידה. זה יהיה הנגיעה האחרונה שלנו.

הכומר לא נגע בי. הוא הביט ביד שלי, שעכשיו הייתה עטופה בסמרטוט. הוא הביט אל פני, שהיה כהה מכאב. לא התמרמנתי על מה שהוא אמר לי. הוא רק פעל לפי הוראותיו. הוא כיסה את פיו, הושיט את ידו, כף ידו קדימה. אתה טמא, הוא אמר לי. עם ההצהרה היחידה הזו איבדתי את משפחתי, את החווה שלי, את העתיד שלי, את החברים שלי. אשתי באה אלי בשער העיר עם שקית לחם ומטבעות. היא לא אמרה דבר. כמה חברים התכנסו. בעיניה ראיתי לראשונה את מה שראיתי בכל העיניים מאז: רחמים מפחדים. כשעשיתי צעד הם צעדו לאחור. האימה שלהם מהמחלה שלי הייתה גדולה יותר מהדאגה שלהם לליבי - אז הם התפטרו, כמו כולם שראיתי מאז. כמה דחיתי את אלה שראו אותי. חמש שנים של צרעת עיוותו את ידי. קצות האצבעות היו חסרים וגם חלקים באוזן ובאפי. כשראיתי אותם, האבות הושטו את ילדיהם. אמהות כיסו את פניה. ילדים כיוונו אלי אצבע ובהו בי. הסמרטוטים על גופי לא יכלו להסתיר את פצעיי. וגם הצעיף על פניי לא יכול היה להסתיר את הכעס בעיניי. אפילו לא ניסיתי להסתיר את זה. כמה לילות צמדתי את אגרופי הנכה בשמים הדוממים? מה עשיתי כדי לקבל את זה? אך התשובה מעולם לא הגיעה. יש הסבורים שחטאתי. אחרים חושבים שהורי חטאו. אני רק יודע שהיה לי מספיק מהכל, משינה במושבה, מהריח הרע. הספיק לי מהפעמון המקולל שהיה עלי לענוד סביב צווארי כדי להזהיר אנשים על נוכחותי. כאילו הייתי צריך את זה. די היה במבט אחד והשיחות התחילו: טמאה! טמא! טמא!

לפני כמה שבועות העזתי ללכת לאורך הדרך אל הכפר שלי. לא התכוונתי להיכנס לכפר. רק רציתי להעיף מבט נוסף בשדות. תסתכל על הבית שלי מרחוק. ואולי במקרה לראות את פניה של אשתי. לא ראיתי אותה. אבל ראיתי ילדים משחקים באחו. התחבאתי מאחורי עץ והתבוננתי בהם כשחלפו וקפצו. פניהם היו עליזים כל כך, וצחוקם היה כה מדבק, עד שלרגע, לרגע קט, לא הייתי עוד מצורע. הייתי חקלאי. הייתי אבא. הייתי גבר. נגועה באושר, יצאתי מאחורי העץ, מתחתי את גבי, נשמתי נשימה עמוקה ... והם ראו אותי. הם ראו אותי לפני שיכולתי לסגת. והם צרחו, ברחו. אחד מהם, לעומת זאת, פיגר מאחורי האחרים. אחד מהם נעצר והביט לעברי. אני לא יכול לומר בוודאות, אבל אני חושב, כן, אני באמת חושב שזה היה הבת שלי. אני חושבת שהיא חיפשה את אביה.

המראה הזה הוביל אותי לצעד שעשיתי היום. כמובן שזה היה פזיז. כמובן שזה היה מסוכן. אבל מה היה לי להפסיד? הוא קורא לעצמו בנו של אלוהים. או שהוא ישמע את התלונות שלי ויהרוג אותי או יענה על הבקשה שלי וירפא אותי. אלה היו המחשבות שלי. באתי אליו כאדם מאתגר. לא אמונה העבירה אותי, אלא כעס נואש. אלוהים הביא את הסבל הזה לגופי, והוא היה מרפא אותו או מסיים את חיי.
אבל אז ראיתי אותו, וכשראיתי אותו, השתניתי. אני יכול רק לומר שהבוקר ביהודה הוא לפעמים רענן כל כך וזריחת השמש כה נהדרת, שאפילו לא חושבים על חום העבר וכאבי העבר. כשהסתכלתי בפניו, זה היה כאילו ראיתי בוקר ביהודה. לפני שאמר משהו, ידעתי שהוא מרגיש איתי. איכשהו ידעתי שהוא שונא את המחלה כמוני - לא, אפילו יותר ממני. הכעס שלי הפך לאמון, לזעם שלי בתקווה.

חבוי מאחורי סלע התבוננתי בו יורד בהר. קהל עצום עקב אחריו. חיכיתי עד שהוא יהיה כמה צעדים ממני ואז יצאתי החוצה. אדון! הוא עצר והסתכל לכיווני, כמו אינספור אחרים. ההמון נתפס בפחד. כולם כיסו את פניה בזרועה. ילדים תפסו מחסה מאחורי הוריהם. "טמא!", צעק מישהו. אני לא יכול לכעוס עליהם על זה. הייתי המוות המהלך. אבל בקושי שמעתי אותה. כמעט ולא ראיתי אותה. ראיתי אותה נבהלת אלף פעם. עם זאת מעולם לא ראיתי את חמלתו. כולם התפטרו חוץ ממנו. הוא ניגש אלי. לא זזתי.

רק אמרתי: אדוני, אתה יכול לרפא אותי אם אתה רוצה. אם הוא היה מרפא אותי במילה אחת, הייתי נרגש. אבל הוא לא סתם דיבר איתי. זה לא הספיק בשבילו. הוא התקרב אלי. הוא נגע בי. "אני רוצה!" דבריו היו אוהבים כמו המגע שלו. היה בריא! כוח זרם בגופי כמו מים בשדה יבש. באותו הרגע הרגשתי חום במקום שיש בו תחושת נימול. הרגשתי כוח בגופי המתוק. מתחתי את הגב והרמתי את ראשי. עכשיו עמדתי מולו, מביט אל פניו, עין בעין. הוא חייך. בידיו אחז בראשי ומשך אותי קרוב כל כך שיכולתי להרגיש את נשימתו החמה ולראות את הדמעות בעיניו. וודא שאתה לא אומר דבר לאף אחד, אלא ללכת לכומר, תן לו לאשר את הריפוי ולקרב את הקורבן שמשה קבע. האחראים צריכים לדעת שאני לוקח את החוק ברצינות. אני בדרך להיות כומר. אני אראה את עצמי בפניו ואחבק אותו. אני אראה את עצמי בפני אשתי ואחבק אותה. אני אקח את בתי לזרועותיי. ולעולם לא אשכח את זה שהעז לגעת בי. במילה אחת הוא יכול היה להשלים אותי. אבל הוא לא סתם רצה להשלים אותי. הוא רצה לכבד אותי, לתת לי ערך, לקחת אותי לחיים איתו. דמיין שלא כדאי לך לגעת בבני אדם, אלא להיות ראוי למגע של אלוהים.

מקס לוקאדו (כאשר אלוהים משנה את חייך!)