ברטימאוס

650 ברטימות ילדים אוהבים סיפורים כי הם מרשימים וחיים. הם גורמים לנו לצחוק, לבכות, ללמד אותנו לקחים ובכך להשפיע על ההתנהגות שלנו. האוונגליסטים לא רק הציגו מיהו ישו - הם סיפרו לנו סיפורים על מה שהוא עשה ועל מי הוא פגש כי יש הרבה מה לספר עליו.

בואו נסתכל על סיפורו של ברטימאוס. "והם באו ליריחו. ובצאתו מיריחו, הוא ותלמידיו והמון רב, ישב קבצן עיוור בדרך, ברטימאוס בן טימיאוס" (מרקוס). 10,46).

קודם כל, מראים לנו שברטימאוס ידע את הצורך שלו. הוא לא ניסה להסתתר מזה אלא "התחיל לצרוח" (פס '47).
לכולנו יש צרכים שרק המושיע והמושיע שלנו, ישוע, יכול לפתור. הצורך של ברטימאוס היה ברור, אך עבור רבים מאיתנו הצורך שלנו מוסתר או שאנו לא יכולים ולא רוצים להודות בכך. ישנם תחומים בחיינו בהם עלינו לזעוק לעזרתו של המושיע. ברטימאוס מעודד אותך לשאול את עצמך: האם אתה מוכן להתמודד עם הצורך שלך ולבקש עזרה כפי שעשה?

ברטימאוס היה פתוח לצרכיו וזו הייתה נקודת המוצא של ישוע לעשות משהו גדול עבורו. ברטימאוס ידע בדיוק מי יכול לעזור לו, אז הוא התחיל לצעוק: "ישוע, בן דוד, רחם עלי!" (פסוק 47), עם שם למשיח. אולי ידע מה אמר ישעיהו: "אז יפקחו עיני העיוורים ואוזני החרשים" (ישעיהו ג).5,5).

הוא לא הקשיב לקולות שאמרו לו שלא כדאי להטריד את המורה. אבל אי אפשר היה להשתיק אותו, כי ידע שכדאי לצעוק עוד יותר: "בן דוד, רחם עלי!" (מרקוס 10,48). ישוע עצר ואמר: קרא לו! גם אנחנו אהובים על ידי אלוהים, הוא מפסיק כשהוא שומע את זעקתנו. ברטימאוס ידע מה חשוב ומה לא חשוב. באופן מעניין למדי, בסיפור, הוא השאיר את גלימתו ומיהר אל ישוע (פסוק 50). אולי הגלימה שלו הייתה מאוד חשובה לו, אבל לא היה שום דבר שימנע ממנו לבוא אל ישוע. מה הם הדברים בחייך שאינם באמת חשובים אבל שאתה מעריך יותר מדי? מאילו דברים עליך לוותר על מנת להתקרב לישוע?

«ישוע אמר לו: לך; האמונה שלך עשתה לך טוב. ומיד ראה ועקב אחריו בדרך »(פסוק 52). אמונתו של ישוע המשיח גורמת לך גם לראות רוחנית, היא מרפאת אותך מעיוורון רוחני ומאפשרת לך ללכת בעקבות ישו. לאחר שברטימאוס נרפא על ידי ישו, הוא הלך בעקבותיו בדרך. הוא רצה ללכת עם ישוע ולהיות חלק מהסיפור שלו לכל מקום שהוא הוביל אותו.

כולנו כמו ברטימאוס, אנו עיוורים, נזקקים וזקוקים לריפויו של ישו. הבה נניח בצד את כל מה שאינו חשוב ונתן לישו לרפא אותנו ולעקוב אחריו במסעו.

מאת בארי רובינסון