וידוי של "משפטני אנונימי"

332 הודאה של משפטן אנונימי"שלום, שמי תמי ואני" משפטית ". לפני עשר דקות גיניתי מישהו במוחי: "כנראה הייתי מדמיין משהו כזה בפגישה של החוקנים אנונימיים" (AL). הייתי ממשיך ומתאר כיצד התחלתי בדברים קטנים; מתוך מחשבה שאני מיוחד לשמירה על חוק הפסיפס. איך אז התחלתי להסתכל למטה על אנשים שלא האמינו כמוני. זה הלך והחמיר: התחלתי להאמין שאין נוצרים מלבד אלה שבכנסייה שלי. החוקיות שלי כללה אפילו מחשבה שרק אני מכיר את הגרסה האמיתית של ההיסטוריה של הכנסייה וששאר העולם יוטעה.

ההתמכרות שלי נעשתה כל כך גרועה, שאפילו לא רציתי להיות עם אנשים שלא היו בכנסייה שלי, שהיו ב"עולם ". לימדתי את ילדי להיות לא סובלניים כמו שהייתי. כמו שורשי מרעה, גדלים חוקיות עמוק במוחם של הנוצרים.לפעמים הטיפים נשברים ונשארים זמן רב למרות שהשורש העיקרי כבר נשלף. אני יודע שאתה יכול לצאת מההתמכרות הזו, אבל ניתן להשוות את הלגליזם להתמכרות לאלכוהול, אתה יודע בסופו של דבר לעולם לא בדיוק כשאתה נרפא לחלוטין.

אחד השורשים המתמידים ביותר הוא המנטליות מונחה עצמים כאשר אנו מתייחסים לאנשים כמו חפצים, לשפוט אותם רק על ידי הביצועים שלהם על פי מה שהם מייצגים. זוהי דרכו של העולם. אם אתה לא נראה טוב או ביצועים טובים, אתה לא רק נחשב חסר ערך, אבל גם מתכלה.

דגש רב מדי על ביצועים ותועלת הוא הרגל חשיבה שלוקח לו זמן להתנתק. אם בעלים ונשים לא יעשו את מה שהם צפויים לעשות, במוקדם או במאוחר יתאכזבו או אפילו מרים בטווח הארוך. הורים רבים מפעילים לחץ מיותר על ילדיהם לבצע. זה יכול להוביל למתחמי נחיתות או לבעיות רגשיות. בכנסיות, ציות ותרומה למשהו (בין אם בכסף או בדרך אחרת) הם לעתים קרובות מדד הערכים.

האם יש עוד קבוצת אנשים ששופטים זה את זה בכל כך הרבה אנרגיה והתלהבות? נטייה אנושית מדי זו לא הייתה בעיה עבור ישו. הוא ראה את האנשים שמאחורי המעשים. כשהפרושים הביאו אליו את האישה שנתפסה בניאוף, כל מה שהם ראו זה מה שעשתה (היכן בן זוגה?). ישוע ראה בה את החוטא הבודד שהיה מבולבל מעט ושחרר אותה מצדקנותם של מאשימיה ומשיפוטם באשה כאובייקט.

בחזרה ל"פגישת ה- AL "שלי. אם הייתה לי תוכנית בת שתים עשרה שלבים זה היה צריך לכלול תרגיל כיצד להתייחס לאנשים כאל אנשים ולא כאל חפצים. נוכל להתחיל לחשוב על מישהו שאנחנו כל הזמן שופט כפי שקרה עם הנאפת הזו. וישוע המשיח עומד מולה מולו ותוהה אם היינו זורקים את האבן הראשונה.

אולי אעבוד גם על אחד עשר המדרגות האחרות, אבל לפי שעה אני חושב שזה מספיק אם אגרור איתי את "האבן הראשונה" שלי כדי להזכיר לעצמי שישוע מתעניין יותר במי שאנחנו מה שאנחנו עושים.

מאת תמי טקח


PDFהודאת "משפטן אנונימי"