פכפכות ונאמנות

אני נוטה לעשות דברים במהירות. נראה שזו נטייה אנושית להתלהב ממשהו, לרדוף אחריו בהתלהבות ואז לתת לו להתפזר שוב. זה קורה לי בתכניות ההתעמלות שלי. התחלתי תכניות התעמלות שונות לאורך השנים. רצתי ושיחקתי טניס במכללה. זמן מה הצטרפתי למועדון כושר והתעמלתי בקביעות. בהמשך התאמנתי בסלון ביתי בהדרכת סרטוני התעמלות. יצאתי לטייל כמה שנים (הליכה). עכשיו אני מתאמן שוב עם סרטונים ואני עדיין מטייל. לפעמים אני מתאמן כל יום, ואז אני עוזב את זה לכמה שבועות מסיבות שונות, ואז אני חוזר לזה וכמעט צריך להתחיל שוב.

לפעמים אני גם ממהר, מבחינה רוחנית. לפעמים אני מדיטציה וכותבת ביומן שלי כל יום, ואז אני עוברת למחקר מוכן ושוכחת את היומן. בפעמים אחרות בחיי, פשוט קראתי את כתבי הקודש ונחשפתי ללימודים. הרמתי ספרי דת ואחר כך החלפתי אותם לספרים אחרים. לפעמים הפסקתי להתפלל במשך זמן מה ולא פתחתי את התנ"ך שלי במשך זמן מה.

הכיתי את עצמי כי חשבתי שזה חולשה אופי - ואולי זה המצב. אלוהים יודע שאני לא יציב ופכפך, אבל הוא עדיין אוהב אותי.

לפני שנים רבות, הוא עזר לי להגדיר את הכיוון של חיי - כלפיו. הוא קרא לי בשמו להיות אחד מילדיו, להכיר אותו ואת אהבתו ולהיגאל על ידי בנו. וגם אם הנאמנות שלי משתנה, אני תמיד נעים באותו כיוון - כלפי אלוהים.

אוו טוזר ניסח זאת כך: הייתי מדגיש את החובה האחת הזו, מעשה הרצון הגדול הזה, שיוצר את כוונת הלב להביט בישוע לנצח. אלוהים מקבל מטרה זו כבחירתנו ומתייחס בחשבון להסחות הדעת הרבות המשפיעות עלינו בעולם הזה. הוא יודע כי יישרנו את כיוון ליבנו לישו, וגם אנו יכולים לדעת זאת ולנחם את עצמנו עם הידיעה שמתגבש הרגל של הנפש שלאחר זמן מסוים הופך למעין רפלקס רוחני שאינו מודע. מאמץ מצידנו דורש יותר (המרדף אחרי האל, עמ '82).

האין זה נהדר שאלוהים מבין במלואו את הפכפכות של לב האדם? וזה לא נהדר לדעת שזה עוזר לנו להישאר בכיוון הנכון, תמיד התמקדו על פניו? כפי שציינו טוצר, אם לבנו מתמקד במשיח מספיק זמן, נקים הרגל של הנשמה המוליכה אותנו היישר אל נצח האלוהים.

אנו יכולים להיות אסירי תודה שאלוהים אינו פכפך. הוא אותו דבר אתמול, היום ומחר. הוא לא כמונו - הוא אף פעם לא ממהר, בהתחלה ובפסיקות. הוא תמיד נאמן ונשאר איתנו גם בתקופות של אי-נאמנות.

מאת תמי טקח


PDFפכפכות ונאמנות